או – למה השגת יעדים לא באמת גורמת לסיפוק?
השאיפה להשיג את היעד או את המטרה שלנו גורמים להפרשת דופמין. דופמין הוא גם הורמון וגם מוליך עצבי ויש לו מספר תפקידים במח ובגוף.
אחד התפקידים מגיע מהמח ההשרדותי שלנו שרוצה לגרום לנו להרגיש שאנחנו מסוגלות לעשות את זה.
הדופמין גורם לתחושה הטובה שאוטוטו נגיע ליעד ונקבל את התגמול שלנו.
הוא זה שגורם לנו להמשיך לעשות כדי להגיע לתוצאות.
הוא גורם לנו למוטיבציה לעשות דרך זה שהוא משחרר את מלאי האנרגיה שלנו שאצורה בגוף. זו הסיבה שזה מרגיש כל כך טוב.
כל צעד שבו אנחנו מתקדמות לכיוון היעד, גורם להפרשת עוד דופמין.
התפקיד שלו זה לגרום לנו לעשות את העבודה ולא לגרום לנו להיות מאושרות. ההרגשה הטובה היא הדרך שלו לגרום לנו לפעול.
היה ממש כיף אם היה לנו דופמין בגוף כל הזמן
אבל זה לא עובד כך. הדופמין גורם לנו לחפש עוד דרכים להגיע לתוצאות שאנחנו רוצות.
העניין הוא שהדופמין מפסיק להיות מופרש ברגע שהשגנו את היעד.
ובגלל שההרגשה שהוא נותן היא כל כך טובה,
המח שלנו מחפש כל הזמן עוד ועוד הזדמנויות להשיג איזשהו צורך.
זו הסיבה שאנחנו תמיד רוצות לעשות עוד כדי לקבל עוד.
העליות והירידות בדופמין יכולות להיות מתסכלות, אבל ברגע שאנחנו מודעות למנגנון, אז זה קל יותר.
הדופמין מניע לפעולה במנגנון השרדותי בכך שהוא גורם לנו להרגיש טוב. אבל ממש ממש טוב.
דופמין הוא מנגנון השרדותי
הוא עוזר לנו לקבל החלטות טובות איפה להשקיע את האנרגיה שלנו.
תחשבי על אבותינו הקדמונים. הם היו צריכים לחפש אוכל כל הזמן ומה היה קורה אם הם היו מותשים וחסרי אנרגיה כאשר היו רואים צבי באופק? לא היתה להם האנרגייה להתחיל לרדוף ולצוד. ולכן פרץ דופמין היה מניע אותם לצייד. התחושה הטובה היתה אומרת להם שאוטוטו יהיה להם מה לאכול. זה היה נותן להם מוטיבציה להמשיך לרוץ ולצוד למרות התשישות.
אנחנו בחיים היום כי אבות אבותינו הקדמונים עשו החלטות נבונות איפה להשקיע את האנרגיה שלהם ואנחנו ירשנו את המח שנמנע מבזבוז אנרגיה.
אני רוצה להתרגש כל הזמן, אבל זו לא המטרה של הטבע
זה נראה מובן מאליו ואנחנו מחפשות לעיתים קרובות את הצורך ״להתרגש״ ממשהו. אבל צריך לזכור שהתפקיד של הדופמין הוא לא לגרום לנו להתרגש, אלא לגרום לנו לעשות פעולה. אבותינו הקדמונים לא שרדו מ״להתרגש״. אלא שרדו בגלל פעולות שנקטו.
המח שלנו שומר את הדופמין כדי לתת לנו פרס של תחושה טובה כאשר אנחנו פועלות לעבר מטרה שרצינו.
ברגע שהשגנו את הצורך, יש ירידה חדה בדופמין, ואנחנו צריכות שוב אתגר חדש כדי להרגיש את ההתרגשות הזו שוב ושוב.
זו הסיבה שאבותנו הקדמוניים חיפשו כל הזמן (איך לשרוד), ואנחנו ממשיכות לחפש (אושר ותשוקה).
הדופמין יופרש ויזרום בגוף מסיבות שלא תמיד ניתן להבין אותן
הוא יכול לגרום לנו לחפש איזשהו תגמול שאולי היה לנו טוב יותר בלעדיו.
מה שקובע את ההפרשה של הדופמין אלו ארועים שהיו לנו בעבר ויצרו דפוסים של הנאה.
כשחווינו משהו מהנה במהלך החיים, נוצר ערוץ במח שגורם להפרשת דופמין שוב ושוב.
כשגדלנו אנחנו מבינות שלא תמיד הערוץ הזה אכן מביא לנו אושר אמיתי.
ברגע שאנחנו מבינות איך חוויות העבר תיכנתו אותנו, ניתן לבנות ערוצים חדשים שיגדירו מתי דופמין יופרש כדי לקבל תגמול נכון ויציב.
חשוב לזכור שהדופמין גורם לנו לעשות פעולות, ולא זורם כל הזמן בלי סיבה. לכן, כשיש ירידה בדופמין, זה לא אמור להרגיש משבר של יאוש. זה רק רגע של הפסקה ומרחב ניטרלי על מנת לבחון את האפשרויות שלנו ולחפש שוב את הצורך הנכון הבא.
מה קורה בשגרה?
המח שומר את כימיקלי האושר שלו כתגמול על דבר חדש וזו הסיבה שאנחנו בד״כ מאוכזבות מהשגרה ומהישן וצריכות ריגושים חדשים.
התחושה הכואבת והרצון למצוא את האושר, את השליחות שלנו, את המשמעות שלנו, את היעד הבא, את החלום הבא, את הקנייה הבאה, את השלב הבא, היא חזקה, כי אנחנו מחפשות את התחושה הטובה הזו שמגיעה בעקבות מטרה. התחושה הכואבת הזו גורמת לנו לצאת מאיזור הנוחות ולחפש.
אלו מנגנונים השרדותיים שנוצרו על מנת לשמור עלינו.
לסיכום,
הגוף שלנו הוא נפלא וכל תחושה שקיימת בנו יש לה סיבה ומחוזקת דרך כימיקלים. כל מה שנותר לנו זה לסמוך על הגוף הנפלא הזה שיעשה את העבודה שהוא יודע לעשות, והכי חשוב – להיות בחמלה כלפי עצמנו, כלפי הרצון למצוא עוד ולעשות עוד, בלי ביקורת, ובלי שיפוטיות, כי הכל בסופו של דבר זה כימיה.