כשהייתי בכיתה ה' קיבלתי ציון נכשל במבחן בתנ"ך.
המבחן היה בדיוק ביום שחזרתי מחופשת מחלה ארוכה, לא ממש למדתי, האמת לא ממש ידעתי איך ללמוד, ונכשלתי רציני במבחן.
המורה, עם אינטליגנציה רגשית גבוהה (בציניות), שמה את כל ערמת המבחנים על השולחן שלה, ואת שלי בראש הערימה, כך שכל מי שעבר יכל היה לראות את הציון הממש נמוך שלי מתנוסס שם באדום.
ערימת המבחנים עמדה כך על שולחן המורה בשיעור ואח"כ גם בהפסקה, כך שכל אחד שעבר יכול היה לעבור, להציץ ולראות מה כתוב שם.
הנכשל שלי, שהיה נכשל קיצוני, ממש נכשל, בלט.
אני לא ראיתי את ערימת המבחנים על השולחן, ולא ידעתי שכל כך נכשלתי. תלמידים הגיעו אלי ושאלו אותי "כמה קיבלת במבחן" ועניתי בתמימות "אין לי מושג…"
ואז זה הגיע. הרגע שבו שמתי לב שאחת מחברותי לכיתה מצביעה לעבר המבחן שלי, ומראה אותו, בשקט כדי שאני לא אראה, לשאר התלמידים.
קיבלתי בום בראש. הבנתי כמה נכשלתי. אבל הרגע הטראומטי לא היה הציון הנמוך. אלא ההשפלה שכל התלמידים רואים ומצחקקים.
התחלתי לבכות. התיישבתי בכיסא שלי, הנחתי את הראש על הידיים על השולחן, והתפרצתי בבכי כואב, ועצוב ושקט.
חברה טובה ניסתה לעודד וישבה לידי, ליטפה, הביאה לי תמונה יפה להסתכל עליה שתעודד אותי, אבל זה לא עזר.
כי זה לא היה הכישלון במבחן, כמו ההשפלה שלי מול כל הכיתה. הציחקוקים של הילדים האחרים והתחושה שהתחזקה בתוכי שאני לא מספיק טובה.
בדיוק אז המח שלי בנה את עצמו…
היום אני יודעת שבדיוק באותו הגיל, המח שלנו בונה את שכבות המיאלין, חומר שומני שמצפה את תאי העצב, מה שמקנה למח אפשרות לפעול במהירות עצומה כלפי דפוסים או פעולות שהוא מוציא לפועל.
ז"א המח שלי חווה טראומה, וכדי לשמור עלי מבחינה השרדותית, הוא יצר דפוס של "אני לא מספיק טובה". כדי לא להגיע שוב לכאב כל כך חזק כמו שחוויתי באותו היום.
שכבת המיאלין יוצרת נתיבים עצביים סופר-מהירים, שיוצרות לנו תגובות אוטומטיות, בהתאם לחוויות שקרו לנו בעבר.
ז"א שאם המח שלי רוצה לשמור שלא אחווה תגובה כל כך כואבת שוב, הוא יצור נתיב עצבי מהיר, שיעצור אותי מלחשוף את עצמי לעולם כדי שלא אפגע. כדי שלא יצחקו עלי.
באותו הרגע שהמורה החליטה שלא מעניין אותה שיש ילדים עם רגש מאחורי המבחנים, והחליטה להציג את הנכשל שלי לכל העולם, (נכון, היא לא עשתה את זה בכוונה תחילה, ולא בצורה מודעת, אבל היא גרמה לנזק) באותו הרגע נבנה אצלי דפוס מוחי שנועד לשמור עלי. הדפוס הזה גרם לי לחשוב המון שנים שאני לא מספיק טובה.
הדפוס הזה גרם לי לפחד להיות אני. לפחד להוציא את עצמי החוצה שמה לא אכשל. כי אם אכשל – יצחקו עלי. ישפילו אותי. לא יאהבו אותי.
זה דפוס שפעל אצלי שנים בצורה לא מודעת. וממש לא ידעתי שזה מה שמנהל אותי ביומיום. מנהל אותי בכל החלטה, בכל פעולה.
"נכשל" או "עדיין לא…"
לאחרונה נתקלתי בסרטון טד מהמם של חוקרת בשם קרול דוויק מאוניברסיטת סטנפורד, שמדברת על הגישה החדשה .
לא ציון "נכשל" במבחן. אלא "עדיין לא". שזה ציון מהמם לדעתי.
כשמדברים על נכשל, זה סוף פסוק. זה מראה לתת המודע שזהו. אין הרבה מה לעשות. נכשלתי. זה משדר לעצמי ש "אני לא משהו…".
כשתלמיד מקבל ציון "עדיין לא" זה נותן למח להרגיש שיש לי לעשות עוד כמה דברים כדי ללמוד ולהצליח. שאני בדרך. שההצלחה שלי היא עקומת למידה. זה נותן לי מסלול. דרך.
המח הצומח והמח המקובע
קרול דווייק מסטנפורד, חקרה והראתה איך האמונות הלא מודעות שלנו משפיעות על ההצלחה שלנו והבחירות שלנו.
היא ראתה שיש שני סוגי אנשים.
יש אנשים שיש להם מה שנקרא "מח מקובע" או "תודעה מקובעת" וכאלו שיש להם מה שנקרא "מח צומח" או "תודעה צומחת".
מה ההבדל?
אלו שיש להם "מח מקובע" מאמינים שכל אדם ירש תכונות מסויימות, אינטליגנציה מסויימת ומאפייני אישיות, אשר ייחודים רק לו, ומאפיינים האלו נשארים קבועים למשך כל החיים.
בעוד שאנשים שיש להם "מח צומח" או "תודעה צומחת" מאמינים שאינטליגנציה, כשרון ומאפייני אישיות, הם נלמדים וניתנים לשינוי עם הזמן ותוך כדי תרגול.
הרבה שנים חייתי מתוך "תודעה מקובעת" למרות שבתוך תוכי ידעתי שאפשר אחרת. אבל כל מה שהיה קשור ליכולות שלי היה מתוך ראייה של "מח מקובע".
האמנתי שאני לא מספיק טובה, וזהו.
למה? כי כך תוכנת המח שלי בזמנו. בילדות.
עברו שנים עד שהבנתי שהכל יכול לקרות, ולהשתנות, ושיש בתוכי ובתוך כל אחד פוטנציאל עצום.
כשהבנתי שאני לא "נכשלת" אלא "עדיין לא" התחלתי לעוף קדימה.
התחלתי ללמוד, ליישם ולהגיע למקומות שלא חלמתי שאגיע אליהם.
ברגע שהבנתי את המושג הזה "מח צומח" לעומת "מח מקובע" הבנתי בדיוק מה מאפשר לאדם אחד לעוף קדימה ולהצליח, לעומת אחר שנאבק.
ההבנה והידיעה שהמח שלנו משתנה, ויכול לצמוח, להתפתח, ושאנחנו יכולים לעשות שינויים, גם אם נולדנו ותוכנתנו אחרת, היא ממלאה אותי בהשראה ומוטיבציה.
אז יש לי 2 דברים עבורכן היום:
1. הזמנה לשיחה אינטרנטית
להרגיש שאנחנו מספיק טובות הוא חיוני וקריטי להצלחה אמיתית. ולכן החלטתי להזמין את מור ליבוביץ לובינר משותף בו נדבר על "איך להרגיש שאני מסוגלת! איך לשנות את הסיפור הפנימי ולהצליח מתוך אהבה עצמית?"
לצפייה בשיחה שלי עם מור – לחצי כאן
2. סרטון טד של החוקרת קרול דוויק – "הכח להאמין שאנחנו יכולים להשתפר"
מחכה לשמוע מכן כאן למטה בתגובות,
באהבה
איילת
איילת יקרה, מרגישה שהשיתוף ששיתפת יחד עם הרצאת הטד נגע בליבי ומהדהד שם הדהוד גדול.
גם אני נפגעתי בחשיבה שאני לא מספיק טובה , או יותר מזה כנראה שחשבתי שאני מטומטמת, כמובן ש
שבמהלך השנים עובדים על זה ומשחררים, אך מרגישה שכאן יש מתנה ענקית בשבילי…..
אראה עוד כמה פעמים את ההרצאה, ואשחרר את האדם המקסים שאני שנכלא אי שם בילדות, אשחרר עצמי לעוף ולתת מתנות לעולם. המון המון תודה איילת. ממני יעל שכטר
באהבה יעל. מרגשת את.