סביבה מבולגנת מייצרת רעש בראש.
חוקרים באוניברסיטת פרינסטון מהמכון למדעי המח מצאו שבלגאן פיזי משפיע לרעה על היכולת שלנו להתמקד ולעבד אינפורמציה.
הבלגאן מסביב הוא כמו ילד קטן שעומד לידנו כשאנחנו מרוכזים במשהו, ומנדנד לנו – אני רוצה סוכריה סוכריה, סוכריה סוכריה.
אנחנו לא באמת יכולים להתמקד כך במה שאנחנו עושים.
לבלגאן יש את אותו אפקט.
הוא קורא למח להתייחס אליו.
אחד הנתונים המדהימים הוא שלאדם ממוצע יש 7000 חפצים בסביבה שהוא נמצא בה, בבית בד"כ, שהוא לא משתמש או נוגע!! מטורף.
המח שלנו חשוף לאינספור גירויים כל רגע, וצריך לקבל החלטות במה להתמקד ובמה לא להתמקד כל הזמן.
כשיש מסביבנו בלגאן, זה אומר שהמח שלנו נתקל בפרטים כל הזמן וחייב להחליט אם עכשיו להתעלם מהפריט הזה או להתייחס אליו.
כל פעולה כזו של המח מחייבת גלוקוז, ואם יש כל כך הרבה בלגאן, המח חייב לעשות כל רגע המון החלטות, ואנחנו נרגיש מרוקנים מאנרגיה.
במילים אחרות, כל קבלת החלטות כזו שאינה באמת מקדמת אותנו, גוזלת אנרגיה מקבלת החלטות חשובות שיש לנו בעסק וקובעות את ההצלחה העסקית שלנו.
החוקרים השתמשו ב MRI ועוד כלים למדידה, ומיפו את תגובות המח לגירויים מאורגנים וגירויים מבולגנים בזמן עשייה של מטלות. המסקנות היו ממש חזקות –
אם אנחנו רוצים להתמקד ולעשות את הכי טוב שלנו, ולעבד אינפורמציה בצורה הכי יעילה, אנחנו צריכים לנקות בלגאן מהבית ומסביבת העבודה. המחקר מראה שנהיה פחות מוטרדים, יותר פרודוקטיבים, ויעילים יותר בסביבה מאורגנת ומסודרת.
חוקרים מאוניברסיטת UCLA מצאו שרמת הורמוני הסטרס עולה כשאנחנו נמצאים בסביבה בה יש המון חפצים ללא סדר. ועם המתח הזה מגיעות תופעות של חולשה, בלבול, אוסר אפקטיביות, חוסר יעילות ואפילו בעיות בריאות.
זו אחת הסיבות שכשאנחנו נמצאים בבתי מלון אנחנו מרגישים רגועים. מעבר לכך שבתי מלון מתחברים אלינו לתחושה של חופש, בחדר המלון שלנו יש לנו את המינימום של הדברים שאנחנו באמת צריכים.
ברמה הרגשית, חוקרים מתחום הפסיכולוגיה קישרו בין בלגאן ודכאון, הראו שבלגאן מפריע להירגע, יוצר רגשות אשם, וכל הזמן משדר לנו שהעבודה שלנו אף פעם לא מסתיימת.
המח שלנו מאחסן מידע דרך הרשתות העצביות במח. כל פעם שהמח נתקל במשהו, הוא מייצר רשת עצבית שתזכור את המידע.
בטח קרה לך שהתנגן לך בראש שיר שוב ושוב, ואת לא מבינה למה התחלם לשיר דוקא את השיר הזה. כשאת מנסה להזכר מתי שמעת אותו את פתאום נזכרת שמישהו זמזם אותו לידך, או ששמעת אותו ברדיו כשבכלל היית עסוקה במשהו אחר.
המח זוכר. זה נקרא הטרמה. Priming. נוצרים מסלולים עצביים לאותו מידע.
זה קורה המון בצורה לא מודעת.
חברות גדולות משתמשות בכך הרבה.
למשל הסמל של פדאקס עם החץ –
כשמסתכלים על הלוגו של fedex הוא נראה מאוד פשוט – טקסט עם שם החברה. אבל, אם תשימו לב, תגלו שבין האות E לאות X יש חץ. החץ מסמל את הדיוק והמהירות, המייצגים את סטנדרט השירות הגבוה אליו מכוונת החברה.
החיוך של אמאזון –
מעבר לכך שהחץ נראה כמו חיוך שמאוד קל להבחין בו, החץ יוצא מהאות A לכיוון האות Z, מה שאפשר לפרש בשני מובנים: שירות מא' עד ת' או לחילופין, כל מה שתרצו לקנות, מא' עד ת', תוכלו להשיג באמאזון.
הסביבה הפיסית נכנסת לנו לתודעה ויוצרת תפיסות לא מודעות שיכולות לשנות חיים.
הסתכלי ממש עכשיו מסביבך ושאלי את עצמך – בין 1-10 כמה הסביבה שלי מסודרת ומאפשרת לי רמת אנרגיה גבוהה, או כמה היא מבולגנת ומורידה לי את האנרגיה בלי שאשים לב לזה.
ספרי לי כאן בתגובות.
